FOODHA'S GOURMET DIET

מובן שאצתי לרכוש… סוף סוף (גיליתי) שהגיעו אל המדפים אצות ארץ הקודש טריות ולא סתם נקטפו בין הגלים המרוססים, אלא שהן אורגניות עם חתימה "השדה" וכשרות (הרבנות כפר הרא"ה).

הם נולדו והתפתחו במכמורת כחלק מהיוזמה המרתקת של בועז צאירי ושותפיו. מצאתים באורגניק מרקט ואני מניח שבעוד חנויות אורגניות/טבע הן עשויות להימצא. האצות שרויות המלח ­(ומומלץ מאוד לשטוף ולסנן) ותפוגיותן המקררית (יותר מ) 3 חודשים. 100 גרם של  ULVA  או GRACILARIA בירוק עמוק ובסגול עדין.  מחיר אריזת כל אחת האצות – 16.90 שקל.

ולסלט (עוצו אצה ותוסלט) המופיע בצילום התלוו:

• 6 מלפפונים קטנים (של סגל) או אחרים, מגופררים בחלק של הקליפה.(כלומר חתוכים כחצי ס"מ עם הקליפה, עם מיעוט בשר מלפפון מגורען ורטוב)
• 2 קולרבי מגופררים
• חצי אבוקדו בקוביות קטנות
• כמה גבעולי בצל ירוק פרוסים דק באלכסון.
• הכול עורבב עם האצות (לחות אך מיובשות יחסית)

רוטב:

2-3  כפות שמן שומשום עדין, רבע פלפל חריף קצוץ או חצי כפית ואסאבי, כפית מירין, 2 -3 כפות מיץ ליים(או לימון), כפית חומץ אורז, ניעור משותף ועל הסלט.

פזורה עליונה – כפותיים שומשום לבן/שחור קלוי (או תערובת יפנית מקבילה)

הסלט הראשון שעלה להיכל נוקיהו, יחד עם פודהה למשחק הראשון בליגת העל התכבד במרכיבים הבאים:

מיזונה, ארוגולה, חסה, נבטי חמניה, נבטי קולרבי, בצל ירוק, עגבניות שרי חצויות, גרגירי רימון.

רוטב וינגרט: 3 כפות שמ"ז, כף לימון, כף בלסמי, ש"ש קטנה כתושה,כפית דיז'ון, מלח, שפג"ט. 

כעיטור קראנצ'י הצטרף להרכב שחקן חיזוק אמריקני: "אפוני" אדממה (סויה) אפויים/קלויים בואסבי. ניצחנו.

נכון לעכשיו מצאתי את ההודית הטובה בעולם.  לא הייתי בהודו, למרות שסיימתי צבא ואת הפטריות שלי אני מעדיף משוק האיכרים ומוקפצות קלות , אבל ניסיתי לא מעט -מסעדות הודיות – בניו-יורק ובלונדון. בינתיים זו החוויה המושלמת.  

 VIJ’S הוא שם המסעדה (והאיש). קצת קשה להגייה, אבל מאוד מומלץ, אפילו אם היא נמצאת אי שם בוונקובר. קראתי פה ושם במישורים הוירטואליים ובני הסב  תצומתי לכך שמדריך זאגאט הרחיק לכת והעניק למקום לא פחות מ-28 נקודות. גאיו העניקו לה 16 , אקדים ואומר- מסעדה עשר!

ויקראם ויג'ס ורעייתו הקימו את המקום, הפועל ללא הזמנות. כדאי להקדים ולבוא, או לסור ל(מסעדת ה) אחות הקטנה – RANGOLI הצמודה ופועלת באותה רוח ושלל טעמים, אך בסגנון פשוט יותר. הדרך השגרתית היא להגיע, להירשם, לעבור לבר, להיכנס לאווירה עם מוחיטו הודי (לדוגמא) ותוך כדי המתנה בעמידה או ישיבה, ליהנות מצ'ופרים. מלצרים מגיעים מידי פעם עם מגש טעימות FINGER FOOD לכל הממתינים, ואכן יש טעם לחיכיון ורצוי גם ללקק את האצבעות.

האמביינס במקום נעים, רגוע, לא משדר תחושת מסעדת עילית, אלא מקום יעיל ומעולה. מילצור חביב, קהל רב-מגדרי והעיקר האוכל: כפתיח אכלנו מנה שנקראת PUNJABI HEART ATTACK , כף גדולה בטוב טעם, עושר תבליני מעודן עם קראנץ' מפתיע ופאנץ' בכל ביס, הכיל בתרגום חופשי, שבבי קשיו חריפים, סוכר נא, פאניר וגי (חמאה מזוקקת) ולווה בסלטון קינואה לימוני, וחבל שהיו רק 2-3 נגיסות. ממש כאפה לפנים.

פתיחה מסחררת. עוד ראשונה הייתה קבב כבש ( KEBOBS MUTTON) עסיסי ונהדר גם הוא מלווה קארי בנגלי מושלם לחיכי.בעיקריות פנינו לשרימפס לוקאלי (קולומביה הבריטית) והאליבוט עם עדשים שחורות בקארי קוקוס-לימון. אכלנו גם את מנת הדגל העונה לשם החביב "כבש על מקל" LAMB POPSICLES המתארת בפשטות צלעות כבש מעולות המשתכשכות בבריכת שמנת חילבה, ולידה שוחים תפוחי אדמה ותרד מכורכמים.

תשואות הידד לויקראם ויג'ס הקוסם וצוות המטבח שלו, המורכב מנשים הודיות בלבד.האמת, מזמן לא עברתי חוויה שבעטייה רציתי לשוב מיידית למסעדה, כדי להמשיך ולאכול את כל התפריט אם אפשר….ולעמוד מקרוב, עם כל בלוטות הטעם שבפי על מנעד יכולותיו הקולינאריות של השף. כזה כיף היה!

כמעט וסיימנו בזאת, אלא שלבסוף נתקנחנו במין פודינג אורז (מסוג מיוחד) עם קינמון, שחתם מעגל והחזיר אותנו "הביתה", לבולגריה לדייסת הקינוח הזהה כמעט לחלוטין של סבתא והחמה האהובה.כוס ריזלינג, מים  והסיכום 106 דולר קנדי. שכ"ס, שווה כל סנט!

כדי למתוח את החוויה, ובעיקר כדי להעניק לשאר ב"ב קמצוץ מהעונג אצתי רצתי לאתר של ;VIJ’S  יש בו מתכונים ספורים. בחרתי להכין ירקות בקוקוס וקארי, מרבית המרכיבים זמינים בישראל, כ-30-40 דקות מהכנה ועד הגשה וטעים מאוד. כדי להשלים את הארוחה הכנתי אורז לבן ועיטרתי בשרימפס טרי  (7 לסועד) מוקפץ דקתיים בווק, ותוך כדי סחרור לוהט התעטף גם בחצי כפית תבלין קארי, חצי כפית תערובת גאראם מאסאלה לדגים ו-2 כפות קוקוס טחון. לא אכזבתי ולא התאכזבתי.

נבטי צנונית, נבטי ראשאד, נבטי קולורבי ,אנדיב פרוס, עלי ריג'לה, בצל ירוק, רוקולה  או עירית וכל מצע ירוק מצוי ומקובל יכולים לשמש כרי דשא ובסיס שילוח לזוקיני המוקפצים.

כ-8 זוקיני ירוק כהה פרוסים דק מוקפצים בשמן זית בווק או בתבנית בגריל או בתנור עד שמקבלים חריכה-קירמול- צבע נאה.

לצורך הרטבת הירוקת לעיל  שילבתי 4-5 כפות יוגורט סמיך (כבשים צאן אל למשל), כף שמ"ז, 2 כפות רסק פלפלים של OLIVE , כפית טבסקו, 2 כפות נענע קצוצה ומלח.

לעיטור הובזקו שומשום שחור ולבן. הסיכום נעים, טעים, קיצי, קליל ובריא.

אנחנו חוגגים 61 עם חברים ונתחים בתמרות עשן ואגב כך נותנים, ( עם חשש בר מצווה) צ'אנס לירדן (קברנה סובניון) 1996 ומגלים שנשמר היטב והוא ראוי ומשובח כבן לוויה לאורחינו והבקר, הצאן ועוף הלול שירדו מהאסכלות. אולם גם בעת שמחת העצמאות ראוי לסגור חובות נעימים מטוקיו הרחוקה.

יפן ארץ מרתקת, ועוד יותר לבעלי עניין באוכל. לא הצלחתי לטעום את קצה קיצו של קצהו של מקל האכילה (מעץ) היפני. כתמיד הצטיידתי ברשימות של מסעדות ומקומות, אולם הגעתי רק למתי מעט. הרמה ככלל מאוד גבוהה, גם במקומות פשוטים ולא מדורגים או מפורסמים מקבלים אוכל טוב. קל וחומר כשמדובר במוסדות נודעים.

ביומנו הראשון סעדנו שאבו שאבו, שהוא ה"פונדו" היפני; מים רותחים (שיהפכו אט אט מרק) בסיר (משותף) על גז לתוכו מטבילין (יותר מפעם אחת) נתחי בשר דקים, ירקות ואיטריות. לא היו בטוחים בבחירה. וכשיש לפודהה ספק הוא בוחר באפשרות הקצה, שאמורה להיות משובחת.  פרוסות הבקר הדקיקות היו משוישות מאוד, שלא לומר משומנות כדבעי ואולי אף יותר מהרצוי, דבר שפגם קצת בהנאתם של כל הבלתי מלוכסנים בשולחן. באופן עקרוני נראית "שמחת בית השאבו שאבו" כשיטת בישול מהירה, חברתית, יעילה וטעימה ואף בריאה ודי דיאטטית.

רצינו לטעום "און לוקיישן" ואף הכנו רשימות ארוכות של מאכלים יפניים לבדיקה בשטח, אך כתמיד המציאות , הזמן וקיבולות הקיבה לא זימנו את כל האפשרויות. טפניאקי, אוקנומאקי, גיוזה, וטמפורה ראויה נשמור להזדמנות חגיגית אחרת. במחלקת היקיטורי נרשמו פגיעות טובות במטרה. לא בנינו על המקום העונה לשם GONPACHI , אבל היינו באזור רופונגי והיו כמה המלצות על האווירה וייחוס מיוחד, מסופר שהמסעדה שימשה השראה (או אתר צילום) לסצנת ההרג ההמוני בKILL BILL- . ואכן המקום בעיצוב מיוחד עם אווירה מרשימה, כמה אפשרויות ישיבה (מסורתית ועל כסאות) ותפריט מגוון. מרבית מה שהזמנו (תפריט באנגלית) היה טוב ושיפודי היקיטורי היו משובחים, כמה מנות הזכירו מסעדות מעודכנות מניו-יורק.

שתיל היוזו בן השנתיים וקצת בחצרות פודהה גבה באיזה 20 ס"מ באביב ואנו בינתיים חיפשנו את אבותיו ויישומיו של ההדר הארומאטי. המון משקאות קלים ומשקאות אנרגיה המבוססים עליו וגם  קוקטיילים כמו יוזו מוחיטו שלצערי אזל כשרציתי. אבל ב-  GONPACHI  לגמתי בהנאה יוזו סאואר.

המון ציפיות היו לי מהמפגש בארץ המקור עם מרק הראמן. חוויות מענגות חיך הסבה לי כבר הארוחה בקערה לא מעט פעמים בארה"ב ולפיכך שמנו את פעמינו בשעת צהריים ביום א', אחרי צפייה בכמה חתונות יפניות במקדש מייג'י ביויוגי פארק למקום מומלץ והומה. JANGARA RAMEN 

נמצא במיקום פשוט וקל – ברחוב הראשי כ-25 מטר מתחנת התחתית של הארג'וקו. יש שם תור מכובד וקערה עם ציר משובח וכל הכבודה הנלווית להנאת הלוגמים. מאוד נהניתי. ונחשפתי לראשונה לתוספות – מין חמוצים חריפים (שלא הצלחתי לעמוד או לשאול על מוצאם) וקערה אחרת עם ג'ינג'ר חרפרף המוסיף עוקץ לסיפור המענג.

הספקנו להגניב גם תרבות. ראינו מערכה אחת (די והותר…) של תיאטרון קאבוקי בקאבוקי-זה ברובע גינזה. לעומת זאת המלצה גורפת:  ביקרנו במוזיאון הפתוח והמדהים ביופיו ובאיכות הפסלים בהאקונה, לא רחוק מהר פוג'י. ונחתום במלון "רק" בכ-60 דולר.בכלבו אחר, מעט יוקרתי ראינו דוגמית מאותרגת בלא פחות מ- 138 דולר! מבחינת הטעם שני המלונים שטעמנו (במסעדה ובבית מלון היו נחותים לעומת פירות הערבה שלנו). כך שנותר בנו קורט גאווה לאומית ישראלית ליום חגנו .

היפנים הם כאמור קהל נהדר לצעצועים וגאדג'טים.  אולם (וזה אולם מאוד גדול ורחב) צריך קודם כל להבין את הראש שלהם ולהשתדל להיכנס אליו. מי שאוהב מאנגה (קומיקס), משחקי טלביזיה, פאצ'ינקו, (משחק מזל דמוי פינבול ורטיקאלי) מי שמכור לאינטרנט ולמסרים בסלולארי (אצלם כבר דור 4 או משהו) וגימיקים רבים ומיוחדים אין זה פשוט לייעד, להמציא ולמכור לו עוד איזה משחק קופסא. (אבל תמיד כדאי להמשיך ולנסות…) כי אין סיפוק גדול מלראות מוצר שנהגה, נולד וקיבל צורה ושם ברחובות תל אביב, קרם פלסטיק, מנוע ואריזה בארה"ב וכעת מצוי בגרסה מתקדמת על המדפים ב"קידילנד" הארג'וקו ורחובות מרכזיים נוספים של טוקיו.

ביום הסיור הראשון, מרחק הליכה מהמקדש באסאקוסה, הגענו לרחוב הסיטונאות למסעדות. מלבד כל הידוע והמתבקש (סכינים, כלים, ניירת, כסאות ודרגשים) הכי מרתק ומפתיע – עין מערבית שעדיין לא נפקחה לנושא – לראות את מגוון המזון הפלסטי לתצוגת החלונות.  הכוונה לכל סוגי המנות ומרכיבי המזון שמכינות המסעדות, שמיוצרים בעבודת יד (בעיקר) מפלסטיק צבעוני ומאוד קרוב בחזותו למקור הלעיס, ונועדו לשכון בחלון הראווה מאחורי או מתחת לזכוכית, כדי שהסועדים הפוטנציאליים יידעו בדיוק מה הם עומדים להעלות על צלחתם במידה ויבחרו להיכנס למסעדה. מסכת התחזית הפלסטית המקדימה מצויה בהמון מסעדות ביפן ומניסיון מצטבר המקור מאוד דומה להעתק. (אף שהוא עשוי להיות מורכב מיותר מעשרה מרכיבים שונים, בשר, דגים ושרצים בכל מיני צורות, ירקות ופירות בחיתוכים שונים, עוגות, איטריות, רטבים ועוד ועוד.)

קושו הוא שם הענב היפני ממנו שתיתי מספר סוגי יינות, בחלקם סבירים לחלוטין. הראשון היה יבש ופירותי. משנהו (קאצ'ונומה ג'וזו) היה דמוי שרדונה עם ניחוח אלון. כולם 2006 .בהמשך ניסיתי כוס מרלו יפני שאטו MERCIAN 2007 . בתמונה יין קינוח של COCO WINERY

קולגה מפרגן הזמין, כך שלא היה צורך לסרב (לא שרציתי) למסעדת יוקרה עם ארוחה מדהימה, הקפדה קולינארית ואסתטית יפנית לאורך כל תפריט הטעימות שלא את כולו זכרתי וצילמתי כטוב ליבי בסאקה וביין.  הספקתי להישאר בפוקוס (תרתי משמע, כשמדובר בצילום) ולפיכך יש לי צילומים אמיתיים מהשטח של יין יפני. מצאתי עניין רב  במנת דג קטנה עם עיטורים ונילוות לא תמיד מזוהים לחלוטין, אל עף פי שהמלצרים השתדלו במיטב האנגלית שלהם להסביר ולפרט. נתחון הדג מצופה, מטוגן וקריספי באופן מיוחד, ומעולה ברמות, אבל ייחודה של המנה ב"רוטב": דיו (מדיונון) שחור וגם אבקה אדומה (אם קלטתי נכון ממוצא של מיסו אדום) שבטכניקה מדהימה (אולי בסגנון הדפס משי) הוטבעו-הודפסו באיור ומלל דו-לשוני,  ונתבקשנו ל"נגב" את מרכיבי המנה בהדפס ולמחוק-לאכול אותו. מה שנקרא הדפס אורגינל חתום על ידי האמן!

וחזרה לעסקי הצעצועים; מי שרוצה לשזוף את עיניו במשחקים וצעצועים השגורים ביפן, כדאי לו להגיע ל TOKYU HANDS וגם ל-KIDDILAND לשתיהן מספר סניפים בשכונות טוקיו ובשתיהן מבחר מרתק של המצאי העצום והמדהים העומד לרשות הצרכנים היפנים. שני משחקים חביבים משכו את עיני, בעיקר מכיוון שעבדנו בעבר על מוצרים דומים.

 הראשון משחק איסוף וזריזות בו יש להשתמש במיומנות הצ'ופסטיק עם עדשים-שעועיות מחמד. השני הוא מעין שילוב ייחודי של פצפץ אינסופי עם חרוזי WORRY BEADS  השגורים באזורנו, אבל בגרסה מקורית של אפון סויה (אדממה) כשהאפונים מחוברים בחומר פלסטי רך ונעים למגע ואפשר לשלוף ולהחזיר את האפון החביב עד בלי די. (מובן שיהיה עוד המשך…)

בדרכנו למקדש סנסוג'י המקסים באסאקוסה, תוך שאנו נהנים ממזג אוויר אביבי נהדר, מתבשמים מפריחת הדובדבן ונשירתם השלגית משהו של עלי הכותרת שלו, עברנו ברחוב (שהוא בעצם מבואה רחבה) של חנויות מתקופת אדו, מיועדות לתיירים (גם פנימיים) עם כל מיני מלאכות ואומנויות יפניות, שפע "קונדיטוריות" לקרקרי אורז וכל מיני תרגימא יפנית משעועית אדומה, תה ירוק ועוד יצירות מופת שעדיין לא נתחבבו דיים על בלוטות הטעם של פודהה. היו גם מיני- פנקייקים אפויים בתבניות מיוחדות עם מילוי "חשוד" ובחירת המערכת כזוכה בתואר המרענן של הבוקר הייתה גלידת שומשום שחור; קרה, טעימה ולא מתוקה מידי.

 כל שומשום בבוקר שחור

היפנים הם אומה הומוגנית למדי. לבושים בחליפות כהות לעבודה ובעלי גזרה דקה ושמורה. גם הנשים רזות ומטופחות, ככל הנראה הם יודעים לשמור על תזונה נאותה, למרות השפעות המערב. חנויות המזון בכלל ואגפי הקונדיטוריה בפרט, עלולים היו לספק נקודות פיתוי פחמימתיות רבות עבור היפנים החטובים, אולם למרות עומס הקונדיטוריות המודגמות בעוגות, פטיפורים ושוקולדים כמיטב המסורת האירופית , אם לא למעלה מזה, (ממש בכל רחוב, פינה, תחנת רכבת ומרכז קניות ולפעמים כמה מהן ברצף) הם כנראה טועמים במידה. כמעט ולא ראינו יפני כרסתן או ממש שמן, חוץ מאשר במפגש אימוני הסומו, הספורט הלכאורה מגושם, אך בעל חן, כוח, זריזות עורמה ויכולת.

עושר גוונים וקלוריות

לשוק הדגים המפורסם צ'וקוג'י השכמנו עם שחר טוקיאני. לקראת 5 בבוקר כבר התחמקנו ממשאיות ועגלות המשא הממונעות הייחודיות לשוק, וניווטנו במבוכיו כדי הגיע לנקודת השיא, מבחינתנו, לקראת 5:35 בבוקר, מועד בו מתבצעת המכירה הפומבית של עשרות דגי טונה מובחרים וקפואים. קיבלנו (דרך הרשת, ואם מישהו מעוניין, אשמח להעביר במייל) הנחיות מדויקות כיצד לכלכל את צעדינו ולהגיע למקום הראוי ובזמן הרצוי.

שורות שורות של טונות מסומנות

בינתיים פסענו נמרצות בינות לארגזי קלקר רבים עם דגים שונים ומשונים, עשרות סוגי צדפות, שבלולים, סרטנים ושרצים. בחמש ורבע הצטרפנו לתור הזרים שבין חדרי המכירה של הטונות ונכנסנו כדי לראות את הבודקים, הקונים והמוכרים ועשרות הטונות המונחות עדן על הרצפה, מסומנות באותיות, מספרים, צבעים וסימנים (לא פחות מ-6 תגים שונים) נמכרות בסופו של דבר בעשרות אלפי דולרים לראש!!! כדי לעלות ביום יומיים הקרובים על שולחנות וחיכיהם של בני האומה שכל כך מכבדים את בשרו, בעיקר את נתחי העלית השמנמנים קמעה של האו-טורו. 

ניגירי מקרל בקידמת הבמה,שרימפס מימין, בייבי שרימפס במרכז ואו טורו משמאל.

המקפידים קלה כחמורה בהליכות צ'וקוג'י חותמים את הביקור בארוחת בוקר על טהרת הדגה. מובן שפודהה לא שבר את המסורת והצטרף לתור שכבר בשעה 6 בבוקר ארך כשעה. המטרה להיכנס  ל- DIAWA ZUSHI המצוי בביתן 6 בקצה השוק, ולשבת על אחד מ-12 כסאות הבר אותם משרתים 3 סושי-שפים חביבים. ב-7 כבר הבאנו מנוח לכפות רגלינו והתכבדנו באומאקאסה (בחירת השף) של סושים נהדרים. כ-30 דולר מקנים לך ארוחה נהדרת באיכות מצויינת. (המשך ימשיך ויבוא)

אחי, אחרי האימון נעבור בסלון ג'אנט, הגיעו קאפ C חדשות, יתאים לך כמו כפפה…

 

 עולם חדש ומודרני, אומה חובבת צעצועים ומשחקים מחד ושופעת מזון נהדר מאידך, מה נדרש יותר מכך לפודהה מבחינה מקצועית-מעשית ורוחנית- נפשית בהתאמה שלא לומר הטעמה. אפשר גם להכתיר זאת כאירוע הגדול שכמעט וחתם את אירועי שנת ה-50 לפודהה, חג האצות בטוקיו, יפן.

 שני חברים ברחובות טוקיו, ויש אפילו מאזניים בתמונה…

נמלאתי אושר שהפרנסה הובילה אותי ליפן, אחרי היעדרות של 20 שנה. המצלמה לא מספיקה לקלוט את מה שהעין סופגת ושובעת. המוח בקושי מעכל את המגוון המדהים הפתוח לחיך היפני ולכל גאייג'ין הנוטה ללון ולסעוד. על מעט מהחוויות והנפלאות בארץ השינטו והבודהה ולמעלה מ-140 מליון יפנים בפוסטים הקרובים.

 הבית החריף של פיסטוק (מימין שקדים כקבוצת ביקורת)

מעל תחנת הרכבת של שינג'וקו, התחנה ההומה ביותר בעולם, בה עוברים מידי יום לא פחות מ- 3,000,000 איש, נכנסנו לכלבו גדול , ודי ממוצע, כך הצהירה נוריקו, המדריכה היפנית,(המתנדבת, למטרות לימוד ושימוש באנגלית) שהובילה אותנו. אחרי ששמעה את תחומי העניין המרכזיים שלנו בענף התיירות העולמי, הכניסה אותנו ליריד אוכל יפני מקומי. שהתרחש בקומה ה-7 של הכולבו, ולא בקומת המרתף, בה בדרך כלל מצויות חנויות ודוכני המזון. לא היו שם זרים נוספים, עובדה שאולי מצביעה על אותנטיות,  אבל היו כל מיני טעמים מאוד מיוחדים.

 פרוסות פרוסות של סלמון וכרוב סיני

כמקובל בקיסרות של השמש העולה, המון סוגי דגים ופירות ים במצבי צבירה וחומר שונים, דרגות רטובות ויובש, מליחות וחריפות אוממי ומאמי ומה לא? ראינו אך לא התקיים מצב לטעימה של מילפיי "עוגת שכבות" מסלמון וכרוב סיני, בגזרת החמוצים והכבושים היפנים. עשרות סוגי חטיפים , קרקרים מקמח אורז בכל טעם ימי ומלוח, כל גווני האצות המוכרות לאדם המלוכסן ואחיו, הרבה מאכלים לבשו ירוק כמו פיסטוק מצופה ואסאבי , כל מיני מרקים ורטבים וסלטים מאצות, כאמור לא כולן כשרות לפסח. את האצה הפייבוריטית שלנו פגשנו דווקא בגבינה ('צהובה') יפנית, שהייתה מאוד טעימה, ובמבט ראשון נראתה כגבינה עם ערוצים כחולים מטיפוס רוקפור. (המשך יבוא בקרוב).

אצה רצה לה -  הערוץ הכחול של הגבינות

 ביקור העבודה השנתי בניו-יורק, עמוס הפגישות, הסיורים והעסקים הפוטנציאלים, יש בו תמיד גם אתנחתאות קולינאריות מהמעלה הראשונה, כיאה לבירת הפודיס בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ניסיונות רבים משנים עברו, ולפודהה כבר צבר אתרי חובה, כל אחד מעולה בסוגו, ובעיקר כאלה שאין דומה להם (ואף מתקרב) בנמל הבית, תל אביב. את חלקם אשוב, אציין ואלנקק בהמשך.

הצלבת שני מקורות בני סמכא ואנו בדרך לצהריים, בשדרה ה-4 בין רחובות 9 ל-10. היעד המרכזי – קערת ראמן, ה- SOUL FOOD  היפני, ארוחה שלמה בקערה אחת. לא ארמן ואספר שאת מספר הפעמים שאכלתי, אין צורך בשתי ידיים כדי למנות. כולם, למיטב זכרוני, התרחשו בניו-יורק. כשהייתי, בעבר הרחוק יחסית ביפן, טרם התוודעתי לסגולות מרק העל והחמצתי, מה שיתוקן, אני מקווה בעתיד.

קערת ראמן חריף מתון

זו איפודו הראשונה בארה"ב, אחרי 34 סניפים במולדת, שהחלו בפוקואקה ב-1985. ליוצר-טבח-בעלים(?) שיגמי קוואהארה ושותפיו יש יכולות שיווקיות ותקשורתיות, לבד ממרק משובח, שכן הם זכו בכל מיני תחרויות ותארים ביפן, וככל הנראה פרצו דרך אבולוציונית בשדה הראמן, כשיצרו הפרדה צבעונית בין סוגי המרק השונים: לבן (שירו), אדום (אקא) ולא רק הבדל בסוג החזירות ושעות הבישול. בעוד חודשיים יחגגו שנה לפעילות בניו-יורק.

בטרם נמשיך אספר (למי שלא ראה את הסרט המומלץ מאוד מאוד, על בטן מלאה, טמפופו, ועוסק בדיוק בזה הנושא) מהו הראמן הבסיסי. קערה גדולה של מרק (ובעצם ציר מרוכז סמיך ועשיר עפ"ר) של עצמות חזיר, עם כמות נאה של איטריות (האמורות לפי מיטב המסורת להיווצר ON LOCATION), ועימם ועל גביהם TOPPINGS ו'קישוטים' מיוחדים  ;פרוסות בשר לבן צלוי (ברוטב מיוחד), פרוסות ביצה קשה (מבושלת עם סויה?), כרוב מיוחד, בצל יפני, אצות ועוד מרכיבים. מניסיוני, המכלול מאוד משביע וטעים.  ולמי שאינו מכיר כדאי להתנסות, באשר הוא יכול להשיג.

בירה בבקבוק כחול ומטחנת שומשום קלוי, לעיטור וליווי הראמן

באיפודו אין הזמנות. באים, נרשמים ומחכים. בבר בכניסה התנסינו בבירה יפנית מצוינת בבקבוק כחול GINGA. הבר ואיזור ההמתנה סואן, ובכל פעם שמתפנה שולחן ובני המזל פוסעים פנימה נשמעות קריאות קבלת הפנים הרועמות "אירשאיי מאסה" (או משהו בקירוב). בפנים עיצוב מודרני, רואים את המטבח ומפעיליו ובמרכז "גזע עץ" באדום-חום השולח ענפיו הדקים לכל עבר. הישיבה נעימה אך לא מסעדתית מחייבת.

 טעמנו מספר מנות ראשונות, לפני שהתבוססנו על כפותינו ומקלותינו במרקים. הכול היה סביר, מעל כולם בלטו ה-PORK BUNS, לחמניות (מיני) ספוגיות, מאודות ונעימות, צחות כשלג, רכות ככותנה ובתוכם בשר לבן צלוי ברוטב חריף (ואולי קצת חמוץ מתוק) ושמץ של ירק, עונג צרוף – לא להחמיץ.

מנה מנצחת בין ידיו של הטבח

ההרמוניה הנוצרת בראמן משילוב המרכיבים מענגת ביותר. באיפודו הבשורה היא שהציר המרכזי עליו נסב הראמן אינו חייב להיות בעל ריח "חזירי" עמוק ומובהק, אלא מתון ונתון להשפעות "זרות" של עוף, דגים וים. באחד מסוגי הראמנים שטעמנו שם, (ספיישל היום) כיכב שרימפ בודד, סוג אחר הוצע במספר דרגות חריפות; קלה, בינונית ועמוקה. מחיר מנה בין 10 ל- 15 דולר. מי שירד לשירותים במפלס המרתף, כדאי לו להציץ לחדרי מטבח ההכנות, בעיקר למכונת חיתוך האיטרות. ככל הנראה הן מאוד טריות…

בדרכו למשחק השיא של אליהו, עצר פודהה ומקורביו אצל הצ'פרה לסעודונת, שבטרם הוצאת הגרון (על העידוד). אפשר להגדיר אותי כשפוט של מנעד החריפויות של קונפורטי, עוד מימי צ'ימי (זמ"ל), ברם נעמו וטעמו לנו הפופ-קורן שרימפס, שכאן יש להם מעטה עדין וקריספי קמעה, ה"פיצה" טונה, מין טרטר-סשימי אסיאתי על דיסקה אפוי מכיוון הודי. לי זה צרוב היטב בחיך (אבל מייד חולף). השישטו טייגר היא כבר מנה ותיקה לחיכי שתמיד כיף (ושורף – פרובלנו) לאמצה לחיקי. גם לומפיית הברווז היא שעשוע הרכבה, סטייל פקינג דאק, חביב. מאוד אהבתי גם את סלט בודהה הבריאות, מותק של סלטון עם מרכיבים ייחודיים ואיזה קראנץ'  מקורי.

הנער שלצדי בחר לקנח, וטוב שכך במלבי הטוב ביותר שעלה על דל שפתותינו, שופע הפתעות ומרקמים וטוב טעם.