פ-פק-פקא-פקאן
יום שבת,13 בנובמבר, 2010
לעורבים הייתה שמחה וצהלה, (אפילו שזו שכונה מערבית לה). הם מאוד אוהבים אגוזי פקאן, ובעיקר להשליכם מחוטי הטלפון על המדרכה והכביש על מנת לפצחם. ברחוב הסמוך למעוני פסעתי לי מעדנות, (כלומר בנחת תוך שאני חושב על המעדנים שאכין לארוחת הערב..) הימים היו ימי הסתיו המתבושש וליתר דיוק יום רביעי, שבו אמורה העירייה (מחלקת התברואה) לאסוף את גזם העצים, השיחים והמדשאות.
בלי שום אורבים או עורבים, הבחנתי במערום טרי ובריא של ענפי פקאן. ניחוח העלים החיצוניים, הבשרניים והשמנוניים, העוטפים את הפרי עלה בנחירי, בדיוק כמו לפני 40 שנה בכפר חיים מתחת לעצים המעטירים של סבתי וסבי האהובים.
התעצבתי לראות שבעלי הבית והגנן השליכו את הענפים עם מאות פירות בשלים בדיוק לפני איסוף. מכיוון שלא היה באמתחתי שקית או כלי קיבול נטלתי חופניים ביד ושבתי בשלום לבסיסי.
במחשבה מאוחרת בהמשך היום, אמרתי שבמידה המערום יעמוד עדיין במקומו, בשובי לפנות ערב לא אתן יד לבזבוז. וכך היה (העירייה לא הזדרזה בשבוע הזה וגם השכנים לא ממש מילאו כיסיהם…).
בקרוב ישובו הפקאנים – קלויים למטרה – לראש המערום, הפעם של הסלט.
