FOODHA'S GOURMET DIET

  זה מסוג המפגשים המאוד אהובים עלי (ועל בני המשפחה). ארוחת צהריים משביעה וטעימה, ללא הכנה, לבד מחניה וקצת כסף, אך בלי זיעה מיותרת. אל מפגש המנגל הטורקי (יגאל אלון 90 פינת קרמנצקי, תל אביב) הגעתי אחרי שנודע לי שמדובר בשילוב מנצח, הבעלים לשעבר של השווארמה שלנו – טורק לחמג'ון, מנחלת בבנימין והרוח החיה הנושבת בגריל ובמטבח – בונדי אברוסי, שעבד גם שם, אולם זכור לטובה עוד מימי סטמבול הפלורנטינית זמ"ל.  עוד נדבך לאמינות (עבורי) היא האקצנט של כל העובדים במקום מהשווראמרייר ועד הקופאית כולם במבטא טורקי. כך שאפילו אני יכול לקבל בהבנת מה את הכשרות ואת חסרון היוגורט והחמאה.

קודם כל מצאתי חניה קרובה ומהירה וללא עלויות. איך שהגחתי מעבר לפינה, בעודי על המדרכה ביגאל אלון, עלה באפי ריח משכר של המפגש בין בשר לגחלים, והנה אני כבר שבוי.

בפנים הזמנתי (לקחת) שני סוגי קבב, ושני סוגי שווארמה, כולם טעימים. ה"הודו" יותר עסיסי ובחתיכות, הכבש יותר הומוגני. (בצילום מימין ההודו, משמאל הכבש)  המנות במגשית לוו באורז בסדר, ואותי שימחו הכרובים בירוק-אדום, פרוסות הגזר החריף והחמוצים, הייתה לי תספוקת "ירוקת" ראויה למילוי מצברים.

בימי המשטר הישן, אין לי ספק שהייתי בוחר באופציה הקטלנית של לחמג'ון טרי  עליו שווארמה. וסביר להניח שכשאגיע למקום חמוש בצאצאי, אשכנע אותם לקחת מנה ולהפריש לי מעשר.

קיבלתי גם קינוח מתוק, ואחרי שסיפרתי שאני אחרי 33 קילו, הקופאית החביבה שאלה "עלה או ירד" אולם בונדי שידע קצת יותר הפטיר "זה לא בשבילך". הקינוח – המאוד מתוק – הוא דלעת שוקקת סוכר ומעוטרת באגוזים וגם הכפית לטעימה שלקחתי הסעירה את מחזור דמי אך היתרה הושארה לבני העשרה.

פשוט מעדן. דיירי משכנות פודהה דורשים שוב ושוב לשוב למתכון הפשוט, הבריא והטעים הזה: 2-3 מארזי ברוקומיני (לאדות ברשת או כלי אידוי 5 דקות, להוציא ולהגיש חם, או אם מיועד לשימוש מאוחר, להכניס למי קרח ולסנן). עד לא מזמן היה יבוא ושיווק סדיר (אם כי לא נרחב) של רוטב פונזו מוכן וראוי.  בשל היעדרו חיפשתי ומצאתי תחליף ביתי ראוי; 

להכנת הרוטב:

• 2 כפות רוטב סויה

• כף חומץ אורז

• 3 כפות מיץ תפוזים טרי

• מיץ מליים שלם (ואם יש יוזו מה טוב)

• כף רסק חריף תאי חלק (סריצ'ה) או תחליף חריף

• כף שמן בוטנים

• כפית שמן שומשום קלוי

• 2 כפות רוטב דגים תאי (נאם פלה)

• כף או שתיים שומשום מלא (או רגיל או שחור או מיקס, קלוי להבזקת על (אופציונאלי). 

אפשר להכין גם עם ברוקולי, באק צ'וי, שעועית ירוקה או צהובה , אפונה סינית או אפונה ירוקה.  

  מתכון מעורר זיכרון בכל בני משפחתי, מכיוון שהיה אחד הפייבוריטים שהכינה דודתי המנוחה, נאה מירוז ז"ל, לפחות אחת לשבועיים לארוחה המשפחתית. נאה הייתה אחת המנטוריות שלי בענייני בישול. לימים גיליתי שהמתכון המשפחתי שלנו עשוי היה להתגלגל מספרו של יעקב לישנסקי – חצילים (1991) שם מסופר על חציל "מיכל" של חיילת לה בישל הכותב במוצב בתעלה (או משהו דומה). חלק מהמרכיבים דומים, אולם בגירסה שלי להלן,  יש שינוי נוסף, משמעותי; החצילים אינם מטוגנים ( טבולים בביצה) בשמן עמוק, אלא עוברים הליך קל יותר וסופגים, עבורנו (כך אני מקווה) פחות שמן.

חציל באלאדי ענק או שני חצילים רגילים.

לרוטב:

• 2 כפות מיונז משובח (או רגיל)
• מלפפון חמוץ (במלח) קצוץ דק
• כפית חרדיז'ון או דומה
• כף פטרוזיליה קצוצה
• כף בצל ירוק או עירית קצוצה
• כרבע כפית מלח
• ש"ש כתושה
• כף מיץ לימון
• פלפל שחור או חריף במידת הרחמים.

מערבב ושומר במקרר במידה ולא בא לידי ביטוי מיידי.

את החצילים אני קולף, פורס לכ-7-8 מ"מ עובי, מפזר על מגש עוטה מגבות נייר, ממטיר במלח ושם בשמש לייבוש והזעה של כשעה. מנגב את הזיעה עם עוד מגבות נייר ומייבש.

מדליק את הגריל.

מעביר במברשת שכבה דקה של שמ"ז על החצילים ומניח לצריבה-פספוס על הגריל, משני הצדדים.

סופג יתרות שמן במגבת נייר (כן, כן למה לא קנינו מספיק…) מניח על צלחת ריקה או על מצע רוקט או עלי מיקרו. שם מהרוטב על כל פרוסת חציל. אפשר להגיש חמים, פושר או קריר.

כשלושת רבעי דרך כבר מאחורי. שליש מאה חלפה, הרבה יותר בקלות ממה ששיערתי אבל לא בלי מאמץ, בעיקר התאמות והמצאות של מציאות המצרכים ותכולתם הקלורית למשטר החדש על פיו אני מכלכל את צעדי ובני מעי.

סימן ה-105 קילו הביא אותי (בשמחה) אל ה"פלסטיקאית", אלית אבני-שרון המרפאה באיור, כדי להצטייד בחזה מוקטן וחזות פיגורטיבית מצומצמת במידת מה.

בקרוב תוכלו להשתתף במירוץ הגדול אחר הכסאות בסעודת המאה. היכונו לחידון הצילחות הראשון!

אני שמח להציג בפניכם את קערת הפירות הביתית שלנו, מלאה במבחר זמני. את הקערה המקסימה יצרה ליה בורס, קרמיקאית מוכשרת וחברה טובה. מי שמתרשם, כמונו, ומעוניין לראות עבודות טריות של ליה, בדיוק בזמן לקראת ראש השנה מוזמן להציץ במבחר שבהזמנה המצורפת, לסמן ביומן או בכל אמצעי אלקטרוני נבחר, וכמובן להגיע לתערוכה ברמת השרון.